השאלה למה פתחתי בלוג נוסף שכבר יש לי אחד בבלוגוספרה הרוסית שגם אותו אני בקושי מתחזקת (במקום בלוג הפך כמעט לסוג של טוויטר) זאת שאלה טובה. התשובה באה מכאן גם אני אימצתי בע"ח!
פתאום לאחר שראיתי את כל הסיפורים, חשתי צורך עז לכתוב. לרשום פוסט ארוך, עמוס ומלא נוסטלגיה.
אני אמרתי לא פעם שאין תקופה כמעט מאז שנולדתי שלא היו סביבי בע"ח. של הוריי, של סבים שלי וכך הלאה וכך הלאה. והכי טוב - כמעט כולם אומצו, הרוב מהרחוב.
היפיופף הראשון שאני באמת יכולה להגיד שאני זוכרת אותו ושהוא היה שלי היה מרקיז.
חתול בית נטוש שאימי ודודתי מצאו בבוקר גשום אחד בתחילת אוקטובר, הורידו אותו מהעץ, הכניסו אותו הביתה אליי ונאלצו ללכת. זה נגמר בזה כשהן חזרו הוא פשוט לא היה, כאילו בלעה אותו האדמה ובסוף יצא אליהם בהליכה מלכותית מאיפשהו מתחת לספה של הסלון. עם פרווה סתורה וגאה כאילו הוא מלך היקום.
עיניים ירוקות מדהימות ופרווה מנומרת בצבעי לבן - אפרסק. נסיך אמיתי. ואני הייתי בת 3. ואפילו אבא שלי ששנא חתולים אמר "ניחא, שישאר כבר"
הוא היה אהבת חיי הראשונה, סבל ממני כמעט כל דבר בלי להתלונן, היה מנומס עד כדי כך שהיה לו אפילו שרפף גבוה שהעמדנו במיוחד בשבילו בחדר המדרגות והוא היה מצלצל בפעמון עם הכפה שלו כשהיה חוזר מהטיול הלילי הקבוע שלו.
שלא תבינו לא נכון, הוא חזר לא פעם מלוכלך, שרוט וכולו מלא גאוות קרב. שהייתה נעלמת ברגע שהוא היה עובר את סף הבית והיה הופך בין רגע לבן אצולה מושלם. מרקיז טהור דם. נסיך אמיתי.
לצערי הרב זה לא נגמר בטוב. הסוף שלו היה איום, בגלל המון סיבות שהעיקרית שבהן נעוצה ברוע לב האנושי. אבל צדק עליון נקם את מותו. ואני שבורת הלב לאחר שנים התנחמתי.
תמונות לצערי הרב אין לי. שנאתי להצטלם ומרקיז שנא את הצילום אפילו יותר ממני...
לאחר מכן, ביום חורפי, גשום, מלוכלך, קר ומושלג באמצע ינואר לאחר הכריסמס הופיע רם (קיצור של רמוס, אחד מהאחים המייסדים של רומא). שגם הוא כנראה נזרק לרחוב, באמצע החורף הבלתי נסבל של אוקראינה ואמא שלי מצאה אותו באיזה חנות, שאותה בעלת חנות ראתה אותו משוטט ברחוב ואספה אותו אלייה אבל לא יכלה להחזיק את רם אצלה כי הכלבה שלה בדיוק המליטה ואמא שלי פשוט נדלקה עליו. באותו ערב שאבא שלי חזר גמור מהעבודה וראה את רם הוא פשוט קבע "הוא נשאר בבית!"
המגן שלי, השומר שלי, הנאמן לי ללא גבול. נכון אמא שלי הייתה בעלת הבית אצלו והוא ציית לה ללא עררורין אבל אני הפכתי להיות נסיכת ליבו.
בגיל 4 פתאום קיבלתי מתנה משמים, שכל הילדים מסביבי אפילו הגדולים קינאו בה ואני פשוט הרגשתי שאין מאושרת ממני בעולם כולו.
הייתי יוצאת למגרש המשחקים, והוא היה צמוד כמו דבק דביק במיוחד, רק המראה שלו היה מגרש כל מבוגר זר שהיה נקלע לאזור של השכונה שלי אז. אף אחד לא העיז אפילו לזרוק לעבורי משהו שהיה בטון רע.
שתבינו הייתי אז פיצפונת בקושי 1.20 והוא היה מגיע לי כמעט עד בית החזה.
שחור, די קטן בהשוואה לסטנדרט של הגזע, אבל נראה גדול בגלל כל הפרווה הארוכה להחריד...
בגיל 6 עלינו לארץ ונאלצנו להשאיר אותו מאחור אצל חברה טובה של אמא שלי, לאחר שהתברר א. הוטרינר אמר באקלים החם של ישראל הוא לאט לאט יגסוס (וראיתי את זה באמת קורה עם כלב מגזע דומה שעלה מרוסיה עם הבעלים שלו וגר לידינו). ב. אין לנו מספיק כסף לכל הדברים שדרשו על מנת להעלות אותו לטיסה כולל ההסגר, נתנו לנו איזה סכום מטורף (אי אז לשנת 95) ועוד טרחו לעדכן אותנו איזה שבוע לפני הטיסה שזה פשוט לא נתן לנו שום פתח מילוט...
מיררתי בבכי יומיים לפני הטיסה, אחרי שהשארנו את רם אצל בעלתו החדשה וכשבאנו אליה ואמא בקול חנוק אמרה לו "זה עכשיו הבית שלך, אתה נשאר כאן", הוא הסתכל עלינו איזה חמש דקות הסתובב והלך למיטה שלו ששמנו לו בפינה הכי חמה של הסלון. בטיסה כל המחלקה התלחששה שאני מפריעה להם לישון עם הבכי ועד שנרדמתי בבן גוריון לאחר הנחיתה, ואבא שלי המסכן ממש לא ידע איך לנחם אותי ואת אמא ועוד אחרי שהכרזתי "לא רוצה יותר כלב בחיים שלי!"
המלך של הילדות שלי. אני יודעת שהיו לו חיים טובים, אבל אני עדיין לפעמים כל כך מתגעגת אליו!
ראם. אני מצטערת התמונה ישנה בטירוף, והיא היחידה שנשארה לי.
לאחר כמה שנים של בדידות נשברתי, ובגיל 9 אספתי אליי את שון, שאלוהים יודע מי היו ההורים שלו וכמה גזעים שונים התערבבו לו בדם... אבל אני התאהבתי בו. הוא היה כל כך קטן, סובל מהתעלמות גורפת של כל הסביבה והבעלים שלו שפשוט זרקו אותו לרחוב (השכנים שלי. כן), אחרי שהבינו שמתנת יום הולדת לבת בפועל דורשת הרבה השקעה, מאמץ וקצת חום.
אבא התרעם שהוא גור, ומי ינקה את הבית במשך עוד תקופת זמן לא מבוטלת?
אמא הסתכלה בעיניים שלי ורק אמרה "את מבינה שהפעם הוא כולו שלך? רק שלך?"
והוא היה באמת שלי. טיפלתי בו, טיפחתי אותו, אהבתי אותו עד כדי כך שזה אפילו הפחיד אותי והוא החזיר לי אהבה. ואני הייתי מאושרת.
ובזכותו גרמתי לחברה להבין שמכלבים לא תמיד צריכים לברוח בצרחות אימה והיא התאהבה בו עד כדי כך שאפילו הייתה מוציאה את שון יחד איתי, אבל במקומי. חחחח אחלה סידור לשינינו ושון נהנה מתשומת לב כפולה.
ושתבינו, אני לא סובלת לצאת לטייל בחום. ושהרי בישראל חם 9 חודשים בשנה בוקר צהריים וערב סבלתי כפליים. אבל המבט השמח היה שווה כל דקת סבל בחום הלוהט והלח של מישור החוף.
ואיך אפשר להישאר סובלת למראה החיוך הענקי הזה?! וזאת התמונה האהובה עליי כי הבחור שנא מצלמות שנאת מוות. לא משנה איזה מצלמה רק היה מרגיש בנוכחותה וישר היה מתחבא מאחורי הספה.
איפשהו שמעתי שאלוהים אוהב שלושה. ובגיל 19 שוב נשארתי לבד. בגלל תאונה מטופשת שגבתה מחיר כל כך יקר.
שון. איך אפשר לסרב לחיוך המהמם הזה?
הדיכאון הכריע אותי ואז הגיעה הצעה מדודה שלי לקחת גור חתולים. מהחתולה של חברה שלה בדיוק עמדה להמליט.
אמא שלי התעצבנה, אני אפילו לא הגבתי ואז הגיעה היפיופה הפיצפונת הזאת שהייתה שקושי בגודל של כף ידי בגיל חודשיים.
טריקולור מדהים, קטנטונת בלי קול כי נהרסו לה מיתרי הקול לאחר שנבהלה מהנסיעה באוטו.
יומיים ראשונים לא ראיתי אותה, ידעתי שיש הולך על ארבע בבית כי מיכלי המים היו מתרוקנים, והשירותים נפקדו בשיטתיות (שזה היה משהו מדהים, הוצאנו אותה מהאוטו, העלינו הביתה, שמנו אותה ישר בארגז החול וזה היה מספיק בשביל ללמוד פעם אחת ולתמיד), המדהימה הקטנה הזאת אחרי תקופת התרגלות לא קלה עברה לישון במיטה איתנו. חצי לילה עם אימא. חצי לילה איתי. היא מבלה לידנו, צמודה כל שעות היום והלילה. בקור, בחום היא תמיד פה ליד. ישנה בפוזות הכי מטורפות שאת לא מצליחה להבין, יש לה עצמות גומי? שומרת על הטריטוריה. מעודכנת בכל הנעשה, אם זה הכנת ארוחת הערב, הרתחת קומקום ענקי לתה, תליית\קיפול כביסה. היא שם. יושבת בפוזה הנצחית שלה עם הזנב סביב הגוף ואבוי לך עם לא תתני לה לדחוף את האף הורוד והקטן עמוק לתוך הנעשה. כפה בלי שריטות על הזרוע מובטחת. ושרק תעיזו לחשוב להעיף אותה מהממיר של yes, מה הזנב מפריע לזפזפ? אבל לי נעים וחם! וברגע שאת עומדת ליד הדלת ועומדת לצאת את מקבלת מבט כפול, אומלל וכועס בו זמנית "איך את מעיזה להשאיר אותי לבד?" וכשאת חוזרת הביתה את מוצאת את שתיהן ליד הדלת בדיוק באותה הפוזה שהן היו כשיצאת... וחייבים להיצמד אלייך שמא תברחי שוב לעוד חצי יום... הרודנית הקטנה גם משמשת כפעמון אישי כרגע שמישהו רק עולה בקומה הראשונה היא כבר תלויה על הידית של דלת הכניסה ומנסה לפתוח... עם שאר הדלתות זה דווקא מצליח לה לא רע... אין צורך לקום ולפתוח לה את דלת החדר בלילה. היא כבר תפתח לבד!
מיסי היא הצלע הראשית בדואט, עצמאית, מתנשאת, יפה עד כדי שלמות ומודעת היטב לעבודה שאני, אמא וליזה (הצלע השניה בדואט המטורף) שפוטות שלה ומאוהבות בה באופן מוחלט.
את ליזה, הצלע השניה בדואט מצאנו בחדר המדרגות באוגוסט לפני שנה. רועדת מרוב פחד, רזה, קטנטונת בצבע קרמל, רגליים ארוכות של דוגמנית, אוזניים עלטפיות אמיתיות ועם עיניים כל כך אומללות שפשוט נשבר הלב.
אני סחטתי את אמא שיש לי יום הולדת בספטמבר ואני רוצה מתנה. כן. מתנה כזאת. וכן למיסי חסרה חברה. לא, אנחנו לא מספיקות לה.
לקחנו אותה. ולמרות כל הקשיים אני לא מצטערת לרגע. הרווחתי (לא רק אני וגם אמא) אהבה ללא גבול, ללא תנאי. נאמנות נצחית והמון צחוק. ותמיד יהיה לה ליקוק אחד יותר מדי בשבילך, כי אף פעם אין דבר כזה יותר מדי אהבה.
כי הרי פשוט אי אפשר לא לצחוק מהמשחקיה שהבית שלנו הפך להיות. אין רגע שקט בבית שבו יש דואט של חתולה וכלבה. יש שקט בבית רק כשאנחנו פורשים לישון. ליזה תפסה בעלות על השמיכה שלי ואת מיסי תמיד אפשר למצוא בחדר של אמא מתחת לכל ערומת השמיכות כשרק קצה הזנב מציץ.
אלוהים עדי, אני מאכילה אותה 4 ארוחות ביום ועוד מיליון נישנושים שהיא גונבת לי מתחת לאף ועדיין רזה. דוגמנית טבעית... (יש יונים בחלון, אז ישר עמדת צייד)
כן. אין מצב שאני ישנה בלי ההשגחה וההגנה הצמודה של ליזה. לא ביקום הזה...
מעולם אל תפחדו לאמץ כלב או חתול הביתה, במיוחד את אלה מהרחוב או מהעמותות. הם תמיד יקירו לכם תודה על הטיפול והאהבה שתחושו כלפיהם. תרוויחו אהבה אמיתית שלא מותנת בשום דבר מלבד רצון טהור לאהוב, תדעו נאמנות נצחית שתמיס לכם את הלב מרוב עדינות. (אני לא אומרת שבע"ח שהם יותר ברי מזל בחיים לא עושים זאת, אבל אלה שידעו חוסר וכאב בחייהם תמיד נראה שהם מבינים יותר מה המתנה הענקית שהם לפעמים מקבלים מהחיים)
נכון זה כואב לאבד אותם. אבל ביום אחד מרוויחים עולם ומלאו. נכון מעולם לא תשמעו מהם מילה, אבל יש מספיק דרכים להראות אהבה במיליון דרכים אחרים. הם תמיד יהיו שם בשבילכם בעצב, בשמחה, בכאב. הם טהורים כמו ילדים קטנים.
והם כאן בשביל להישאר בלב שלנו לנצח.
טריקולור מדהים, קטנטונת בלי קול כי נהרסו לה מיתרי הקול לאחר שנבהלה מהנסיעה באוטו.
יומיים ראשונים לא ראיתי אותה, ידעתי שיש הולך על ארבע בבית כי מיכלי המים היו מתרוקנים, והשירותים נפקדו בשיטתיות (שזה היה משהו מדהים, הוצאנו אותה מהאוטו, העלינו הביתה, שמנו אותה ישר בארגז החול וזה היה מספיק בשביל ללמוד פעם אחת ולתמיד), המדהימה הקטנה הזאת אחרי תקופת התרגלות לא קלה עברה לישון במיטה איתנו. חצי לילה עם אימא. חצי לילה איתי. היא מבלה לידנו, צמודה כל שעות היום והלילה. בקור, בחום היא תמיד פה ליד. ישנה בפוזות הכי מטורפות שאת לא מצליחה להבין, יש לה עצמות גומי? שומרת על הטריטוריה. מעודכנת בכל הנעשה, אם זה הכנת ארוחת הערב, הרתחת קומקום ענקי לתה, תליית\קיפול כביסה. היא שם. יושבת בפוזה הנצחית שלה עם הזנב סביב הגוף ואבוי לך עם לא תתני לה לדחוף את האף הורוד והקטן עמוק לתוך הנעשה. כפה בלי שריטות על הזרוע מובטחת. ושרק תעיזו לחשוב להעיף אותה מהממיר של yes, מה הזנב מפריע לזפזפ? אבל לי נעים וחם! וברגע שאת עומדת ליד הדלת ועומדת לצאת את מקבלת מבט כפול, אומלל וכועס בו זמנית "איך את מעיזה להשאיר אותי לבד?" וכשאת חוזרת הביתה את מוצאת את שתיהן ליד הדלת בדיוק באותה הפוזה שהן היו כשיצאת... וחייבים להיצמד אלייך שמא תברחי שוב לעוד חצי יום... הרודנית הקטנה גם משמשת כפעמון אישי כרגע שמישהו רק עולה בקומה הראשונה היא כבר תלויה על הידית של דלת הכניסה ומנסה לפתוח... עם שאר הדלתות זה דווקא מצליח לה לא רע... אין צורך לקום ולפתוח לה את דלת החדר בלילה. היא כבר תפתח לבד!
מיסי היא הצלע הראשית בדואט, עצמאית, מתנשאת, יפה עד כדי שלמות ומודעת היטב לעבודה שאני, אמא וליזה (הצלע השניה בדואט המטורף) שפוטות שלה ומאוהבות בה באופן מוחלט.
מיסי. אמרתי שהיא הייתה פצפונת...
המיקום המעודף בשיא יום קיציי.
אמרתי שמיסי צמודה לממיר...
תופסים חום מקרש גיהוץ שניה אחרי שכיביתי את המגהץ
את ליזה, הצלע השניה בדואט מצאנו בחדר המדרגות באוגוסט לפני שנה. רועדת מרוב פחד, רזה, קטנטונת בצבע קרמל, רגליים ארוכות של דוגמנית, אוזניים עלטפיות אמיתיות ועם עיניים כל כך אומללות שפשוט נשבר הלב.
אני סחטתי את אמא שיש לי יום הולדת בספטמבר ואני רוצה מתנה. כן. מתנה כזאת. וכן למיסי חסרה חברה. לא, אנחנו לא מספיקות לה.
לקחנו אותה. ולמרות כל הקשיים אני לא מצטערת לרגע. הרווחתי (לא רק אני וגם אמא) אהבה ללא גבול, ללא תנאי. נאמנות נצחית והמון צחוק. ותמיד יהיה לה ליקוק אחד יותר מדי בשבילך, כי אף פעם אין דבר כזה יותר מדי אהבה.
כי הרי פשוט אי אפשר לא לצחוק מהמשחקיה שהבית שלנו הפך להיות. אין רגע שקט בבית שבו יש דואט של חתולה וכלבה. יש שקט בבית רק כשאנחנו פורשים לישון. ליזה תפסה בעלות על השמיכה שלי ואת מיסי תמיד אפשר למצוא בחדר של אמא מתחת לכל ערומת השמיכות כשרק קצה הזנב מציץ.
מעולם אל תפחדו לאמץ כלב או חתול הביתה, במיוחד את אלה מהרחוב או מהעמותות. הם תמיד יקירו לכם תודה על הטיפול והאהבה שתחושו כלפיהם. תרוויחו אהבה אמיתית שלא מותנת בשום דבר מלבד רצון טהור לאהוב, תדעו נאמנות נצחית שתמיס לכם את הלב מרוב עדינות. (אני לא אומרת שבע"ח שהם יותר ברי מזל בחיים לא עושים זאת, אבל אלה שידעו חוסר וכאב בחייהם תמיד נראה שהם מבינים יותר מה המתנה הענקית שהם לפעמים מקבלים מהחיים)
נכון זה כואב לאבד אותם. אבל ביום אחד מרוויחים עולם ומלאו. נכון מעולם לא תשמעו מהם מילה, אבל יש מספיק דרכים להראות אהבה במיליון דרכים אחרים. הם תמיד יהיו שם בשבילכם בעצב, בשמחה, בכאב. הם טהורים כמו ילדים קטנים.
והם כאן בשביל להישאר בלב שלנו לנצח.
Definitely believe that which you stated. Your favorite
ОтветитьУдалитьreason seemed to be on the net the easiest thing to be aware of.
I say to you, I certainly get irked while people think about worries that they just don't know about. You managed to hit the nail upon the top and also defined out the whole thing without having side-effects , people can take a signal. Will probably be back to get more. Thanks
My webpage: black friday